יבמות י״א א:ט׳-י׳

מהדורה: מהדורת וויליאם דייוידסון - ארמית המנוקד

9 רש"י פתח ↗

צרת סוטה אסורה - היה נשוי ב' נשים וזינתה האחת תחתיו ויש עדים ומת בלא בנים היא וצרתה פטורות אף מן החליצה מאי טעמא טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה במדבר ה׳:י״ג:

9 תוספות פתח ↗

צרת סוטה אסורה - לאו דוקא אסורה דאף מחליצה פטורה כדפירש בקונטרס ודוקא סוטה ודאי אבל סוטה ספק בעי חליצה כדמייתי בסמוך וקרא דונסתרה והיא נטמאה בנבעלה ודאי איירי כדמסיק לקמן אבל סוטה ספק לא כתב בה טומאה וא"ת והא תנן נכנסה עמו לבית הסתר אסורה לביתה ואסורה לתרומה ודרשינן בפרק כשם סוטה דף כח. ושם שלשה פעמים ונטמאה כתיב אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה וי"ל דלא אסרה הכתוב אלא משום ספק שמא נבעלה ונטמאה ולעולם לא כתיב טומאה אלא על הודאי נבעלה וא"ת כיון שלא נכתב שם טומאה אלא על הודאי אמאי אסורה לביתה ולתרומה וי"ל דעשה ספק כודאי כדאמר בפרק כשם ג"ז שם אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה נשקית מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי ולהכי ספק סוטה בעיא חליצה דדוקא להחמיר עשה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפטרה בלא חליצה ולמאי דפרישית לעיל יבמות דף ג: ד"ה לפי דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות כתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא דההוא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה אבל מ"מ קשה כיון דסוטה ודאי חשיב לה רב כערוה א"כ סוטה ספק הוה לה ליחשב כספק ערוה וא"כ היכי פריך ותתייבם ייבומי:

9 מהר"ם פתח ↗

בא"ד בסופו וא"ב היכי פריך וכו'. ר"ל במסכת סוטה דף ה' ע"ב:

10 רש"י פתח ↗

כעריות - דכתיב אל תטמאו בכל אלה ויקרא י״ח:כ״ד:

10 רשימות שיעורים על קידושין פתח ↗

ונראה דבאמת היסוד הזה נכון, דהיינו דהשם זונה גורם לטומאה ולכן היכא דנאנסה ואח"כ בא עליה הבעל הכהן דהוא חייב רק פעם אחת. אמנם היכא דנבעלה ברצון הביאה הזאת מחילה עליה חלות שם טומאה בנפרד מהשם זונה. ולכן בעלה כהן הבא עליה חייב שתים, אחת משום טומאה ואחת משום זונה. ויש להוכיח דחלוק הדין הטומאה דחלה באשת כהן דנאנסה מדין הטומאה דחלה בכל אשת איש דנבעלה מרצון, מהדין דצרת סוטה. דהרי צרת סוטה אינה נופלת לזיקה בגלל דטומאה כתיב בה כעריות יבמות יא.. אמנם, באשת כהן דנאנסה אע"פ דחל בה דין טומאה כדמבואר ברמב"ם, מ"מ יש זיקה והיא צריכה חליצה.108ויש להעיר דהנימוקי יוסף יבמות ב. בדפי הרי"ף ד"ה אמר רב יהודה נסתפק בזה והעלה צד לומר דאין בה זיקה כלל. וא"כ רואים דהדין טומאה דאוסר אשת כהן דנאנסה לבעלה אינה כעריות כדי לפטור אותה מחליצה. והביאור בזה הוא כנ"ל, דחלות הטומאה באשת כהן דנאנסה חלה ביחד עם חלות שם זונה ולא מדין ושם נפרד של טומאה.109ועיין במל"מ פרק ו מהלכות יבום הל"ט דהקשה כמו רבינו זצ"ל דאם חל טומאה באשת כהן דנאנסה, למה היא צריכה חליצה, ונשאר בצ"ע.

10 משנה למלך על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה פתח ↗

וכן צרתה כו'. בפ"ק דיבמות דף י"א אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. וכתב הרב הנמוקי באשת כהן שנאנסה צ"ע אי אמרינן בה דיניה דרב יע"ש. ותמהני דהא בפ"ק דסוטה דף ו' עלה דההיא דרב דאמר רבא דטעמא דאינה מתייבמת הוא משום ק"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כ"ש והקשו על זה אלא מעתה אשת כהן שנאנסה ומת ויש לו אח חלל לא תתייבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לכ"ש ותירצו אונס בישראל מישרא שרי וגבי דהאי מיהא ליכא איסורא ע"כ. ומהכא מוכח דההיא דרב דטומאה כתיב בה כעריות לא שייך גבי אשת כהן שנאנסה דאי הוה שייך פשיטא דאף לאח חלל לא רמיא קמיה משום דטומאה כתיב בה כעריות. ומ"מ בעיקר הדין אני תמיה דכיון דגבי אשת כהן אסורה אף באונס א"כ טומאה דידה הוי אף באונס וא"כ אמאי מתייבמת ואולי דס"ל דלא אמרינן טומאה כתיב בה אלא בטומאה דכתיב גבי לאו. *א"ה כמו שיתבאר לקמן בד"ה נסתפקתי יע"ש. ואפשר דאשת כהן שנאנסה אינו עובר עליה הכהן משום טומאה אלא משום זונה. אך הסוגיא דפרק הבא על יבמתו דף כ"ו מוכחא בהדיא דאף באונס עובר משום טומאה בין לל"ק בין לל"ב ולא פליגי אלא אם לוקה משום זונה דלל"ב באונס לא קרינן בה זונה. הן אמת שיש לנו בזה אריכות דברים בדברי הרז"ה והרמב"ן ובפרט בדברי רבינו ז"ל ובמקום אחר נאריך בזה *עיין בפי"ח מהא"ב דין ב' יע"ש ומ"מ הדבר צריך תלמוד: נסתפקתי במי שבא על אשת איש דקי"ל דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל. אם עבר הבועל ונשאה אחר מיתת הבעל ומת הבועל בלא בנים אם זקוקה ליבם משום הא דאמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כתיב בה כעריות. והמתבאר מדברי רוב הראשונים ז"ל שהיא וצרתה פטורה מן החליצה ומן היבום משום דטומאה כתיב בה ופירש"י דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וא"כ גבי בועל דכתיב ביה נמי טומאה וכדאמרינן בר"פ כשם כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל שנאמר ונטמאה ונטמאה וא"כ כיון דכתיב בה טומאה נימא דאינה זקוקה לא לחליצה ולא ליבום משום דטומאה כתיב בה כעריות. וחפשתי בספרי הראשונים ולא מצאתי גילוי לדין זה. זולת את זה מצאתי לרבותינו בעלי התוס' בפ"ק דיבמות דף ג' עלה ההיא דאמרינן התם לרב ולרב אסי ליתנינהו ומשני לפי שאינם בצרת צרה. והקשו התוספות דמשכחת לה צרת צרה לענין בועל שנשאת לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים דפוטרת צרתה מן הבועל דלענין בועל נמי טומאה כתיב ביה כמו בבעל ואם הלכה הצרה ונשאת לאחיו השני ולו אשה אחרת ומת כשם שהיא פטורה כך צרתה פטורה וי"ל דכיון דלגבי בעל לא משכחת צרת צרה אין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי בעל ועוד אומר ר"י דדוקא בטומאה דכתיב גבי בעל הוי כעריות דכתיב בלשון לא יוכל בעלה הראשון וגו' אבל בבועל לא כתיב לאו אלא ונסתרה והיא נטמאה והא דפריך לקמן נבעלה טומאה כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה דמשמע דמהאי לחודיה דריש טומאה כתיב בה כעריות מצינן למימר דלמאי דמשני למיקם עלה בלאו לא סגי בההוא דונסתרה והיא נטמאה עכ"ל. והנה התוספות סבירא להו דכי היכי דכשהטומאה היא אשת המת כגון מימרא דרב וכן נמי נ"ד הוי דומיא דמימרא דרב הכי נמי אם הטומאה היא אצל היבם כגון נדון התוספות שנפלה זקוקה לפני הבועל פטורה מן החליצה ומן היבום וקל וחומר הדברים אם כשהטומאה היתה אשת המת ולגבי יבם ליכא טומאה פטורה היכא דהטומאה היא אצל היבם כ"ש שאינה זקוקה דהו"ל כאילו נפלה לפניו אחת מחייבי כריתות דאינה זקוקה. אלא דגבי טומאה דבעל לא משכחת לה אלא בגוונא חדא דהיינו כשהטומאה היתה אצל המת דהיינו מימרא דרב, אבל בגוונא אחרינא דהיינו שהטומאה תהיה אצל היבם לא משכחת לה דאם בעל גירשה איך נשאה אחיו והלא היא אשת אחיו והוא מחייבי כריתות. אבל גבי בועל משכחת לה בתרי גווני חדא נדון שלנו וחדא נדון התוס'. ומאי דלא נקטו התוספות נדון שלנו הוא משום דלא משכחת לה בצרת צרה כיון שהאיסור בא לה מחמת קידושי בעלה הראשון דומיא דצרת סוטה דאמרינן דלא משכחת לה בצרת צרה וכמבואר: וראיתי בחידושי מהר"י גלאנטי עלה דסוגיין דצרת סוטה אסורה שהקשה וז"ל קשה למ"ד קידושין תופסין בחייבי לאוין וכ"ש הכא דליכא לאו וא"כ משכחת לה צרת צרתה בסוטה ע"י לאו דאם עבר ונשא אחיו צרת סוטה ולו אשה אחרת ומת ע"כ. וכל דבריו הם תמוהים דאם עבר ונשא אחיו צרת סוטה כיון דרחמנא פטרה מזיקה הרי היא אשת אח שלא במקום מצוה שהיא מחייבי כריתות וזה פשוט. ונחזור לעניננו שכפי תירוץ הראשון של התוס' בנדון שלנו היכא דהבועל נשאה ומת פטורה מן החליצה וכן צרתה נמי פטורה דומיא דצרת סוטה. ולא מיעטו התוספות אלא צרת צרה דלא נפטרה גבי בועל משום דלא שייך גבי בעל א"כ נימא דהיכא דאשה זו שנבעלה ניסת לאחיו של בועל ונפלה לפני הבועל שתהיה זקוקה לו משום דלא משכחת לה גבי בעל שנפלה לפניו וכמ"ש הא ל"ק כלל משום דמק"ו אתיא היכא דהטומאה היתה אצל המת אמרת דאינה זקוקה היכא דהטומאה היא אצל היבם לא כ"ש. אבל גבי צרת צרה איכא למימר דאין להחמיר בטומאה דגבי בועל יותר מטומאה דגבי בעל. אך כפי התירוץ השני שכתבו בשם ר"י דגבי בועל לא שייך ביה טומאה א"כ בנדון דידן היכא דעבר הבועל ונשאה ומת הרי היא ככל הנשים ומתייבמת. וכן אם נשאת לאחיו של בועל ונפלה לפני הבועל חולצת ולא מתייבמת משום דטומאה אינו אינה פוטרת אלא היכא שהטומאה היא בלאו. וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ"ק דיבמות אהך מימרא דרב דהא דאמרינן טומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סוטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל ספק סוטה דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפי' כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתייבם יבומי ע"כ. ודע שמדברי הרא"ש והתוס' נראה דסוטה ליכא אלא עשה אך ה"ה לעיל פי"ח מהלכות גירושין דין י"ד כתב בשם הרשב"א דאפילו ספק סוטה קאי עלה בלאו דהא אמרינן בסוטה דאם בא עליה בדרך לוקה וטעמא דמילתא משום דאמרינן התם מגיד לך הכתוב שהספק אסורה כודאי יע"ש. ואף שהרא"ש לא קא מיירי בבועל מ"מ שמעינן מדבריו דגבי בועל דטומאה דידיה כתיב בעשה לא חשיב טומאה לפוטרה מיבום כי היכי דלא חשיב טומאה דספק סוטה לפוטרה מיבום משום דהוי בעשה. *א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פ"א מהלכות אישות דין ח': וראיתי להתוס' אהך מימרא דרב שכתבו בד"ה צרת וז"ל ולמאי דפרישית לעיל דלמסקנא דשמעתין טומאה כעריות דכתיב בה דאמר רב היינו במקום לאו ניחא דההיא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה ע"כ. ולא ידעתי למאי אצטריכו לומר דההיא טומאה לא כתיבא אלא על ודאי נבעלה דא"נ כתיבא על הספק ניחא מאי דבעי חליצה משום דלא אמרינן דפטורה מן החליצה אלא בטומאה דכתיבא גבי לאו. ובזה הוה ניחא מה שהקשו דהיכי פריך בפ"ק דסוטה ותתייבם יבומי וכמו שתירץ הרא"ש וצ"ע. הכלל העולה דהתוס' ספוקי מספקא להו אם מאי דאמר רב טומאה כתיב בה כעריות הוא אפי' מטומאה דעשה או דוקא מטומאה דלאו: וראיתי בירושלמי ברפ"ה דסוטה והביאוהו התוספות בר"פ כשם דגרסינן התם כשם שהיא אסורה לבעל כך היא אסורה לבועל כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל ע"כ. ונראה דהכי פירושו כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל היינו מדתנן ברפ"ק דסוטה ואם מת חולצת ולא מתייבמת ה"נ אם עבר הבועל ונשאה אסורה לאחיו של בועל וחולצת ולא מתייבמת הן אמת שהתירוצים שנאמרו בגמרא בפ"ק דסוטה דף ה' כשהקשו ואמאי ותתייבם יבומי כו' אינם צודקים כי אם לאחיו של בעל ולא לאחיו של בועל וכמבואר שם. ונראה דהירושלמי אזיל לשיטתיה דאית ליה דשלשה ונטמאה דכתיבי בפרשה אצטריכו חד לבעל וחד לבועל וחד ליבם וכדאיתא בפ"ק דסוטה הלכה ב' וסיימו בזה א"ר יוסי מתניתא אמרה כן ואם מת חולצת ולא מתייבמת וכבר הביאו התוס' הירושלמי הזה בפרק כשם דף כ"ט ד"ה שכן יע"ש. וס"ל להירושלמי דכי מיעט קרא ולא ליבם הוא בין יבם דבעל בין יבם דבועל דכיון דאשמעינן קרא דאסורה לבעל ובועל כי הדר מיעט ליבם אכולהו קאי בין לבעל ובין לבועל. אבל תלמודא דידן ס"ל דליכא מיעוטא גבי יבם אלא אצטריכו תלת ונטמאה חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וכדאיתא בפרק כשם דף כ"ח ומשום הכי אצטריכו להביא עצות מרחוק לקושיית ותתייבם יבומי. ולפי זה גבי בועל לתלמודא דידן מתייבמת. אלא דכ"ז הוא בספק סוטה דמדינא היתה מתייבמת אפילו אליבא דרב שהרי הקשו ותתייבם יבומי משום דס"ל לסתמא דתלמודא דכי כתב קרא ונטמאה היינו היכא דנבעלה ואסרה הכתוב שמא נטמאה אבל בספק אינה טומאה אבל בזינתה בודאי הדרינן למאי דכתיבנא. דאי טעמיה דרב הוא משום דקרא אחרי אשר הוטמאה גבי בועל דליכא לאו מתייבמת. ויש לדקדק אי אמרינן דטעמיה דרב הוא משום דכתיבא טומאה גבי לאו א"כ לרבי יוסי בן כיפר דאית ליה דקרא דאחרי אשר הוטמאה אתא למחזיר גרושתו מן הנישואין ולדידיה לאו בסוטה לית ליה ואפילו זנאי א"כ דין זה דרב ליתיה אליבא דרבי יוסי בן כיפר דהא לא כתיב לאו גבי טומאה. וא"כ מאי פריך בגמרא לרב אמאי לא תני במתניתין צרת סוטה אימא דבפלוגתא לא איירי דהא שם בגמרא דף ט' אמרינן דא"ל רבי לוי לרבי מאי איריא דתני ט"ו וליתני י"ו והשיב לו כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו משום דבפלוגתא לא איירי. וי"ל דהא ל"ק חדא דעדיפא מינה קא משני דאף את"ל דמתניתין אתיא כרבנן לא תני להא דרב משום דאינה בצרת סוטה. ובזה התירוץ נתיישב ג"כ מאי דלא תני במתניתין איילונית דרב אסי ועוד דהא איכא מ"ד בגמרא דמתניתין בפלוגתא איירי וכדאיתא התם וס"ל דטעמיה דרבי הוא משום מילתא אחריתי וכדאיתא התם ומש"ה תירצו לפי שאינה בצרת צרה: וראיתי בירושלמי בפרק האשה רבה ה"א ובפ"ק דסוטה הל"ב דאחר שהביאו הלשון שכתבנו לעיל סיימו עוד ואמרה יכול כשם שצרת סוטה אסורה לאחיו של בעל כך אסורה לאחיו של בועל נשמעינה מן הדא האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך והיה לה יבם כאן ויבמה ומת ואח"כ בא בעלה אסור בה ומותר בצרתה אסור בה ומותר באשת אחיו ואשת אחיו לא כצרת סוטה היא הדא היא אמרה שצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל א"ר יודן אתיא כרבנן דתמן דא"ר אילא תני תמן כל העריות אינן צריכות גט חוץ מאשת איש בלבד ר"ע אומר אף אחות אשתו ואשת אחיו ברם כרבנן דהכא רבי חייא בשם רבי יוחנן הכל מודים באשת אחיו שהיא צריכה הימנו גט משום הלכות אשת איש נגעו בה ערוה היא וערוה פוטרת צרתה א"ר חנינא אפילו כרבנן דהכא אתיא בה קנסו ולא קנסו ביורשיה א"ר חנינא בריה דרבי הלל אין כרבנן דתמן יהא מותר בה רבי זעירא בשם ר"י צרת סוטה אסורה וצרת גרושה מותרת לביתה רבי יעקב בשם ר"י כל הצרות מותרות חוץ מצרת סוטה שמואל אמר גרושה עצמה מותר לביתה מה פליג בגין דהוו עסקין בצרות לא אדכרון גרושות צרת סוטה למה היא אסורה ר"י אמר מריח ערוה רב אמר מפני שכתוב בה טומאה כעריות ע"כ: והכי פי' יכול כשם שצרת סוטה אסורה דהיינו מי שזינתה אשתו והיתה לו אשה אחרת ומת ונפלה לפני יבם כשם שהסוטה אסורה כך צרת סוטה אסורה ה"נ היכא דעבר בועל ונשאה והיתה לו אשה אחרת ומת שתהיה גם הצרה אסורה ליבם. ובעי למיפשטה מדתניא בתוספתא פרק בתרא דיבמות דמי שנתייבמה בטעות ומת היבם ואח"כ בא בעלה אסור בה ומותר בצרתה אסור בה ומותר באשת אחיו. והנה מאי דקתני דמותר בצרתה נראה דהיינו שאם הבעל היה לו אשה אחרת דמותר בה. ולא ידעתי למאי איצטריך למימרא פשיטא דמהיכא תיתי שתאסר בשביל זנות צרתה. ואולי כיון דיבום צרתה פטרה סד"א דליהוי כאילו היא ג"כ נתייבמה ותיאסר על הבעל קמ"ל דלא ודוחק. ומאי דקתני ומותר באשת אחיו היינו לומר דאם היה לו ליבם אשה אחרת מותר לו ליבמה וע"ז הקשו ואשת אחיו לאו כצרת סוטה היא משום דחשיב לה ליבמה כאשתו של בועל דהיינו יבם וא"כ אם היתה לו אשה אחרת אמאי מותרת לאחיו של יבם א"ו דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. ורבי יודן דחה ראיה זו משום דאמר דהך ברייתא אתיא כרבנן דתמן דאית להו דמי שנתייבמה אשתו בטעות אינה צריכה גט מן השני. וכבר הובאה ברייתא זו בתלמודא דידן בפרק האשה רבה דף צ"ד יע"ש. וא"כ כיון דאינה צריכה גט לא הויא אשת אחיו צרת סוטה. ברם כרבנן דהכא כלומר דסבירא להו דצריכה גט הכי נמי דגם אשת אחיו אסורה משום דהויא כצרת סוטה. ורבי חייא בא לחלוק דמעולם לא נחלקו באשת אחיו אם צריכה גט דלכ"ע צריכה גט וס"ל דלא נחלק ר"ע אלא באחות אשה אבל באשת אחיו הכל מודים דבעיא גט משום דמהלכות אשת איש נגעו בה וא"כ תבנא לדיננא דהדא אמרה דצרת סוטה מותרת לאחיו של בועל. וא"ר חנינא אפילו כרבנן דהכא אתיא ורבי חנינא חולק עם ר"י במאי דקאמר הכל מודים באשת אחיו שהיא צריכה גט ור' חנינא ס"ל דגם בזה נחלקו ואפילו תימא דהברייתא אתיא כרבנן דהכא דמצריכים גט מ"מ לא תפשוט דבה קנסו ולא ביורשיה. ולא ידעתי מהו ולא ביורשיה. והנה כי האי לישנא כתבו לעיל עלה דואין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה והקשו ולא כבר תנינן דאין לה כתובה א"ר יוסי בר יעקב שלא תאמר בה קנסו ולא ביורשיה כו'. והתם אתיא שפיר דקאי על כתובת בנין דכרין וכדאיתא בתלמודא דידן דף צ"א אבל הכא לא שייך. אבל נראה דהכונה היא דליכא למפשטה מהתם כלל דשאני התם דאפילו היא מה שאסורה אינו אלא משום קנס דמדינא מותרת היא לו דהא אנוסה היא וכמבואר וא"כ נהי דקנסו אותה לא קנסו לאשת אחיו. ורבי חנינא בא להכריח דע"כ אותה ברייתא אתיא כרבנן דהכא דצריכה גט דאי כרבנן דתמן יהא מותר בה דדוקא היכא דצריכה גט אסורה משום דמיחזי כמחזיר גרושתו אבל אם אינה צריכה גט מותר בה. וכבר נתבאר חילוק זה בתלמודא דידן. ומה שאמר עוד רבי זעירא דצרת סוטה אסורה וצרת גרושה מותרת היינו צרת מחזיר גרושתו וכבר הוזכרה סברא זו בפ"ק דיבמות דף י"א . ומה שאמר צרת גרושה מותרת לביתה היינו ליבמה. ושמואל אמר גרושה עצמה מותרת לביתה ר"ל דהיא עצמה מתייבמת משום דקי"ל כרבנן דלא כתיב טומאה במחזיר גרושתו ועל זה שאלו מה פליג כלומר אם חולק עם הראשונים שאמרו צרת גרושה מותרת דמשמע הא גרושה עצמה אסורה. והשיבו דאין כאן מחלוקת אלא משום דהוו עסקין בצרות לא אדכרון גרושות אבל לעולם דלא שנא צרה לא שנא גרושה עצמה מותרת. עוד שאלו צרת סוטה למה היא אסורה ונראה דלאו דוקא צרה אלא השאלה היא על הסוטה עצמה ומיהו נראה דהסוטה עצמה פשיטא להו מקרא דונטמאה דאתא לאוסרה ליבם וכדכתיבנא לעיל אך בצרת סוטה שאלו. והשיבו משום דטומאה כתיב בה כעריות וכי היכי דעריות אוסרות צרותיהן ה"נ צרת סוטה וכדאיתא בתלמודא דידן. ור"י אמר מריח ערוה נגעו בה ולא ידעתי פירושו. והנה לא אכחד דאחר כל אלה הדברים לא נתיישב דעתי במה שפירשתי בדברי הירושלמי ובפרט במה שאמרו ערוה היא וערוה פוטרת צרתה דמה שייך הכא פוטרת. וכבר עלה בדעתי לפרש זה באופן אחר וליראת האריכות לא אזכרנו: אך העולה אצלי מהירושלמי הוא דס"ל דמדינא אם עבר הבועל ונשאה אסורה ליבם ואם היתה לה צרה הרי זה ספק אם מתייבמת וכל זה הוא מדאורייתא. ותמהני על הראשונים ז"ל שלא הביאו דברי הירושלמי הללו והדבר צריך תלמוד. והנראה דהירושלמי פשיטא ליה דאסורה לאחיו של בועל מקרא דמיעט יבם ומהכא נמי מימעיט אחיו של בעל אלא שכל זה הוא מיבום אבל מחליצה לא מימעיט ואפשר דגם מחליצה מימעיט קרא דונטמאה ומאי דאמרינן בפ"ק דסוטה דחולצת הוא משום ספק אבל בודאי זינתה פטורה אף מחליצה. ומה שאמרו דצרת סוטה אסורה משום טומאה ועכ"ז נסתפקו בצרת סוטה אם היא אסורה לבועל אף שטומאה כתיב בה אפשר דאזלי בשיטת התוס' דדוקא טומאה דכתיבא בלאו פוטרת צרתה דומיא דעריות אבל גבי בועל דליכא לאו אפשר דלא אסרה צרתה. ומ"מ במאי דפשיטא להו בירושלמי דהיא עצמה אסורה לאחיו של בועל אפשר דלא קיי"ל כוותיה משום דבתלמודא דידן לא דריש ונטמאה גבי יבם ומשום טומאה אפשר דליכא לאו גבי טומאה דבועל. ומאי דתנן בר"פ האשה רבה אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מייבמין דמשמע דגם לאחיו של בועל אסורה. אפשר דהתם קנסא בעלמא הוא מדרבנן. אלא דק"ל אם איתא דבמזיד אינה אסורה לאחיו של בועל לא היה להם לקנוס בשוגג וכדאמרינן בפרק האשה רבה דף צ"ד אשתו דבמזיד אסורה מדאורייתא בשוגג גזרו בה רבנן אחות אשה דבמזיד לא אסורה מדאורייתא בשוגג לא גזרו בה רבנן. וצריך אני עדיין להתיישב בכל זה והדבר צריך אצלי תלמוד:

1 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: צָרַת סוֹטָה אֲסוּרָה.

2 טוּמְאָה כְּתִיב בָּהּ, כָּעֲרָיוֹת.

9 רא"ש פתח ↗

גמ' מנא הני מילי דתנו רבנן ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה מה תלמוד לומר לפי שנאמר יבמה יבא עליה שומע אני אפי' על אחת מכל העריות האמורות בתורה הכתוב מדבר נאמר כאן עליה ונאמר להלן יבמה יבא עליה מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא תקח אין לי אלא היא צרתה מנין תלמוד לומר לצרור צרת צרתה מנין תלמוד לומר לצרור ולא כתיב לצור אין לי אלא אחות אשה שאר עריות מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבים על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה לייבם אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אסורה לייבם אין לי אלא הן צרותיהן מנין אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואסורה לייבם צרתה אסורה אף כל שהיא וכו' מכאן אמרו חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף כל העולם יכול שאני מרבה אף שש עריות חמורות מאלו שיהיו צרותיהן אסורות אמרת מה אחות אשה מיוחדת שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא לאחיו ואסורה לייבם צרתה אסורה אף כל שהיא ערוה וחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת ואפשר לינשא לאחיו ואסורה לייבם צרתה אסורה יצאו שש עריות חמורות מאלו הואיל ואי איפשר לינשא לאחיו צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מאח. אזהרה שמענו עונש מנין. אמר קרא כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו וגו'. מתני' מני ר' יהודה היא דאוסר באנוסת אביו ולהכי קתני חמש עשרה נשים ותו לא וקתני לה לאמו גבי שש עריות שצרותיהן מותרות אבל רבנן דשרו באנוסת אביו שש עשרה הן שפוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן וכן תני לוי במתני' אמו פעמים פוטרת צרתה ופעמים אינה פוטרת צרתה כיצד היתה אמו נשואת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שאינה פוטרת צרתה משום דלא תפסי בה קידושין לאחיו ולא צרת ערוה היא היתה אמו אנוסת אביו ונשאת לאחיו מאביו ומת זו היא אמו שפוטרת צרתה ואע"ג ששנו חכמים במשנתנו חמש עשרה נשים יש לך להוסיף שש עשרה כגון זו: אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה מאי טעמא טומאה כתיב בה כעריות. לאו דוקא אסורה דאף מחליצה פטורה כדמוכח כולה שמעתא דפריך מסוטה דרבנן ומסוטה ספק וכן פירש רש"י ודוקא סוטה ודאי אבל סוטה ספק בעיא חליצה כדתנן סוטה ב. ואם מת חולצת ולא מתייבמת ואע"ג דבסוטה ספק כתיב נמי טומאה הא מסקינן לקמן דקרא דונסתרה והיא נטמאה בנבעלה בודאי איירי ולא בסוטה ספק וא"ת הרי נכנסה עמו ליסתר דתנן אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ואמרינן במסכת סוטה בפרק כשם דף כח. דשלשה ונטמאה כתיבי חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה וי"ל דהא דאסרינן לה מן נטמאה לאו משום דספק מיקריא טומאה דאין קרוי טומאה אלא הבעילה של זנות אלא דאסרינן לה משום ספק נטמאה כדאיתא בפ' כשם שם אם נטמאה למה שותה ואם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אוסרה כודאי. ואם תאמר אם כן לא תיבעי חליצה כודאי וי"ל להחמיר עשאה הכתוב ספק כודאי ולא להקל לפוטרה מן החליצה ומיהו קשה הא דפריך עלה בפ"ק דסוטה דף ה: ותתייבם יבומי ונדחק הש"ס למצוא טעם למה אינה מתייבמת ואמאי הא אמרינן להחמיר עבדינן לה כודאי וי"ל דהא דאמרינן דטומאה כתיב בה כעריות היינו דוקא סיטה ודאי דכתיב בה טומאה בלשון לאו כי היכי דכתיב גבי עריות אבל סוטה ספק דכתיב טומאה דידה בלשון עשה אע"ג דאסרינן משום ספק טומאה לא חשיב טומאה דידה אפי' כספק ערוה הלכך פריך שפיר ותתייבם יבומי ואע"ג דפריך הש"ס מאי שנא סוטה וודאי דכתיב בה טומאה סוטה ספק נמי כתיב בה טומאה ודאי מעיקרא הוה סלקא דעתך הכי דטומאה בלשון עשה חשיבה למיעבדה כערוה אבל לפי מאי דמסיק דבסוטה ודאי דכתוב טומאה בלשון לאו לרבנן דר' יוסי בן כיפר מהשתא איתבריר לן דלא חשבינן טומאה למיעבדה כערוה אלא היכא דכתיבא בלשון לאו כי היכי דלא תיקשי לן הא דפריך הש"ס גבי סוטה ספק ותתייבם יבומי ונסתלקה עתה קושיית הראב"ד ז"ל שהקשה על רב אלפס ז"ל שכתב צרת סוטה אסורה מ"ט טומאה כתיב בה כעריות וכתב הראב"ד ז"ל סוגיא דשמעתין אע"ג דכתיב בה טומאה בעיא חליצה או היא או צרתה דאילו איתיה לבעל מי לא בעיא גיטא השתא נמי בעיא חליצה וצרתה כמוה עכ"ל ומה שכתב הרב ז"ל סוגיא דשמעתא דבעיא חליצה לא אשמעתין דהכא כתב זה דודאי מוכח שמעתא דאף חליצה לא בעיא אלא אשמעתא דפ"ק דסוטה כתב דקאמר התם אמתני' דנכנסה עמו לסתר וכו' ואם מת חולצת ולא מתייבמת ותתייבם יבומי אמר רב יוסף אמר קרא ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר ולא ליבם אמר ליה אביי אלא מעתה חליצה נמי לא תיבעי א"ל רב יוסף אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי תבעי חליצה והרב לא עלה בלבו לחלק בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק ולסברתו פליגא סוגיא דסוטה אסוגיא דשמעתין ופסק הלכה כסוגיא דסוטה לחומרא אבל לפי מה שחילקתי בין סוטה ודאי ובין סוטה ספק אין אנו צריכין לכל זה ולא פליגי אהדדי. מתיב רב יוסף נכנסה עמו לסתר או לחורבה ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לבעלה ואסורה לאכול בתרומה ואם מת חולצת ולא מתייבמת א"ל אמינא לך אנא סוטה ודאי ואת אמרת לי סוטה ספק:

9 חכמת שלמה פתח ↗

בד"ה צרת סוטה כו' לפטרה בלא חליצה ומיהו קשה דפריך בפ"ק דסוטה תתיבם יבומי והא להחמיר עשו ספק כודאי ולמאי דפרישית לעיל כו' כצ"ל. ונ"ב לעיל יבמות דף ג' עמוד ב' ד"ה לפי שאינן בצרת צרה ע"ש:

9 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

א ועוד לענין מניין הנשים הפטורות מן הייבום. אמר רב יהודה אמר רב: צרת סוטה אסורה. כלומר, מי שהיה נשוי לשתי נשים, וזנתה סטתה אחת מהם, והיתה עדות על כך, ובינתיים הוא מת, היא וצרתה פטורות לגמרי מן החליצה ומן הייבום.

10 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ומדוע — טומאה כתיב כתוב בה בסוטה "ונסתרה והיא נטמאה". במדבר ה, יג, כמו שכתובה טומאה בעריות שלאחר שנתפרשו כל העריות אמר הכתוב: "אל תיטמאו בכל אלה". ויקרא יח, כד, ולכן דין הסוטה כדין ערוה, והיא וצרתה פטורות מייבום ומחליצה.

10 באר היטב אבן העזר פתח ↗

ערוה. בנ"י הניח בצ"ע אשת כהן שנאנסה אם צריכה חליצה וב"ח תמה עליו הא אי' ביבמות דף נ"ו ע"ב אשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עליה משום טומאה ע"כ נשמע אף באונס טומאה כתיב בי' א"כ פטורה מן החליצה כמו זנות ברצון עיי"ש ועיין ביבמות דף י"א ובסוטה ד' ה':

10 רשימות שיעורים על יבמות פתח ↗

ובגמרא לקמן דף יא. איתא דסוטה לבעלה פטורה מיבום, דטומאה כתיב בה כעריות. והרי סוטה בת קידושין היא בין לבעלה ובין ליבם, ומ"מ פטורה מיבום ומחליצה משום חלות שם טומאה שחלה בה כערוה. ובשלמא אליבא דתוס' ניחא, דסוברים שהפטור של ערוה אינו תלוי באי תפיסת קידושין אלא בשם ערוה בגברא, וא"כ י"ל שאף בסוטה חל שם ערוה בגברא הפוטרתה מיבום ומחליצה. אבל צ"ע אליבא דהרמב"ם הסובר שהפטור של ערוה מיבום ומחליצה הוא משום שאינה ראויה לחלות אישות וא"כ למה פטורה סוטה מיבום וחליצה כערוה, הרי סוטה בת קידושין ואישות היא, וצ"ע55יתכן לתרץ שהגמרא רק מדמה סוטה לערוה ע"פ גזיה"כ, ברם עצם יסוד הפטור דסוטה אינו אותו הפטור דערוה דעלמא שפטורה משום שאינה בת אישות וזיקה. א"נ י"ל שהגזיה"כ מחדשת דסוטה מהוה ערוה בנוגע לאישות דזיקה, ומ"מ הויא בת קידושין דעלמא, וצ"ע..

« יבמות י׳ ע״ב יבמות י״א ע״ב »